סטרס וזקפה: מה מערכת העצבים עושה לתפקוד

רובין וויליאמס אמר פעם: “אלוהים נתן לגבר מוח ופין, אבל רק מספיק דם כדי להפעיל אחד מהם בכל פעם.”

זו בדיחה. אבל יש בה יותר אמת ממה שנדמה.

מה הגוף עושה כשהוא דרוך

כשהגוף מרגיש דריכות, הוא נכנס למצב הישרדותי.

הלב מאיץ. השרירים נדרכים. הדם הולך למקומות שצריך כדי לברוח או להילחם. ואיבר המין? הוא ממש לא בראש סדר העדיפויות.

זה לא כשל. זו בדיוק המערכת שאמורה להציל אותך.

והגוף לא יודע להבדיל בין אריה שרודף אחריך לבין מחשבה של “מה אם זה שוב לא יעבוד”. מבחינתו, שניהם סכנה.

למערכת העצבים יש שני מצבים.

אחד דוחף קדימה: דופק מהיר, דם לשרירים, ריכוז בסכנה. נקרא לו גז. השני מרגיע: עיכול, שינה, התאוששות. נקרא לו בלם.

זקפה שייכת לבלם. כדי שכלי הדם יתרחבו, הגוף צריך להיות במצב של “אין סכנה, אפשר להירגע”. שפיכה, דווקא, שייכת לגז. וזה מסביר למה גוף דרוך גם ממהר.

ככה אני פוגש גברים בני שלושים, בלי מחלות רקע ובלי תרופות, שהזקפה נחלשת להם בדיוק ברגע שהכי חשוב להם שהיא תחזיק.

הגוף שלהם עושה בדיוק את מה שהוא תוכנן לעשות. פשוט ברגע הכי לא מתאים.

וזו גם הסיבה שהתשובה “הכול תקין בבדיקות” לא מספקת אותם. הבדיקה מודדת את החומרים. היא לא מודדת את המצב שהגוף חי בו.

זה לא מבחן מדויק, ולכן זו לא השאלה היחידה שאני שואל. אבל היא מכוונת.

חלק גדול מהעבודה שלי בטיפול הוא להוריד את מערכת העצבים מהמצב הדרוך הזה, כדי שהגוף יוכל לחזור לעשות את מה שהוא יודע באופן טבעי.

בפועל זה משלב כמה דברים:

ברפואה הסינית מסתכלים על כל המערכת שמפעילה את האיבר, ולא רק על האיבר עצמו. המצב שמערכת העצבים נמצאת בו הוא חלק מרכזי מהמערכת הזו.

כי זה לא בראש. זו פיזיולוגיה.

אדרנלין מכווץ כלי דם. שינה קצרה משנה הורמונים. עומס ממושך משפיע על טסטוסטרון ועל אנרגיה. המחשבה היא רק ההדק. מה שקורה אחריה קורה בגוף.

וזה גם אומר שאפשר לעבוד על זה.